בתם של דניאלה ועודד. נולדה ביום כ״ו בכסלו תשל״ה (10.12.1974) בפתח תקווה. אחות לארז וירון.

כילדה התאפיינה בחברותיות, אחריות ודאגה לסובביה. משפחתה מספרת שאם ילד לא היה מגיע לגן, הייתה הולכת לביתו בכדי לוודא שהכול בסדר ולספר לו מה היה באותו יום בגן.

חגית גדלה ברמת גן ולמדה בבית הספר היסודי ״הבילויים״ עד כיתה ח', ולאחר מכן בתיכון ״בליך״ במגמה דו-לשונית וחינוך גופני. על שקדנותה והשקעתה בלימודים קיבלה חמש תעודות הצטיינות.

חגית ניחנה בכישרון לקליטת שפות ודיברה בעברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית וספרדית. עברה בהצלחה את מבחני הבגרות בחמש יחידות בצרפתית ואנגלית וכן את המבחנים בחינוך גופני חמש יחידות. בזמן הפנוי המועט שנותר לה, גם ערכה את עיתון בית הספר.

כשהייתה בכיתה י״א, הוכשרה כמדריכת שחייה וכדורעף במכון וינגייט והדריכה חוגי שחייה. מילדותה הקדישה את כל זמנה לספורט, התאמנה כשחיינית בכפר המכביה ואף זכתה בתואר אלופת הארץ בשחייה.

שבוע לאחר סיום הלימודים התגייסה לצה״ל ושירתה בחיל המודיעין. זמן קצר לאחר מכן, נפצעה חגית בעת פעילות מבצעית. על אף פציעתה, השלימה את שירותה הצבאי ואף קיבלה אות הצטיינות. השתחררה בדרגת סמל.

בעקבות הפציעה נעזרה בתחילה במקל הליכה ולאחר מכן בקביים, עד ששתי רגליה שותקו לחלוטין ונעזרה בכיסא גלגלים. המוטו שלה היה "אפשר גם הכול אחרת", ותמיד חיפשה את הדרך להצליח מבלי לתת למוגבלות הפיזית לעצור בעדה.

תחילת דרכה בספורט מקצועני לנכים הייתה בהרמת משקולות. ענף שאליו הגיעה בעקבות מפגש עם אבי ברונר, מאמן נבחרת הרמת המשקולות, שפגש אותה בעת שהייתה בטיפול רפואי ושכנע אותה לבוא ולהתאמן בהדרכתו. דרכה בענף זה הגיעה לשיאה במשחקים הפאראלימפיים סידני (2000), שם קבעה שיא לאומי בהרמת משקולות ודורגה במקום התשיעי. חגית הייתה הספורטאית הראשונה שייצגה את ישראל באולימפיאדה פאראלימפית. כשנה לאחר האולימפיאדה, בעקבות הליך רפואי, שותקה ידה השמאלית והיא נאלצה לפרוש מהענף.

במקביל, חגית התאמנה במקצוע קליעה ברובה אוויר ורשמה הישגים מרשימים.

כשהייתה צריכה לבחור בין ענף הרמת המשקולות לבין מקצוע הקליעה בייצוג ישראל באולימפיאדה הפאראלימפית סידני 2000, בחרה לייצג בענף הרמת המשקולות. היא הייתה הספורטאית הראשונה שהתמודדה עם בחירה בין שני ענפי ספורט בייצוג ישראל באולימפיאדה.

בשנת 2010 שימשה כעוזרת פרלמנטרית של חבר הכנסת ישראל חסון, ובכך הייתה לעוזרת הפרלמנטרית הראשונה בתולדות הכנסת הרתוקה לכיסא גלגלים ממונע.

בשנת 2009 החלה להתחרות בטניס שולחן ברמה הבינלאומית וזכתה במדליית כסף באליפות גרמניה הפתוחה, במדליית ארד באליפות צ'כיה הפתוחה ובהישגים נוספים שדירגו אותה במקום גבוה מספיק לצורך הקריטריון להשתתפות במשחקים הפאראלימפיים ריו דה ז'ניירו (2016). בהמשך, בספטמבר 2019 שבה חגית מאליפות אירופה עם מדליית ארד.

על הישגיה יוצאי הדופן כספורטאית פאראלימפית נכתב בספר ״נחושות לנצח״ מאת עדי יאיר שקד, אשר סקר מאה ועשרים שנות היסטוריה של נשים בספורט הישראלי.

חגית פנתה ללימודים גבוהים, סיימה תואר ראשון במשפטים במכללה בראשון לציון. בנוסף, החל משנת 2014 התנדבה בבסיס הפעלה של משמר הגבול, שם הייתה מתנדבת מצטיינת.

חגית בורכה בכישרונות רבים, ניגנה באקורדיון, אורגנית ופסנתר, פיסלה, ציירה ועיצבה עוגות בבצק סוכר.

כאשר אביה חלה בסרטן וחש בושה מנשירת שיערו, חגית החליטה לתרום את שיערה כמחווה עבורו ומאז היא הקפידה לתרום את שיערה לטובת ייצור פאות לחולי סרטן מדי שלוש שנים. בהמשך, גם סרגה כובעים וצעיפים לתרומה עבור חולי סרטן. היא נהגה לתרום בגדים וצעצועים למחלקת ״הצל ליבו של ילד״ בה מטופלים ילדים עם מחלות לבביות.

בשנים האחרונות לחייה, התגוררה במושב גת רימון, שם טיפחה גינה יפה ומלבבת.

חגית הייתה נכה קשה ביותר (100+ מיוחדת). אישיותה, התנהגותה ומעשיה משמשים סמל ודוגמה לעשייה ולמסירות בחברה הישראלית. חגית הייתה לוחמת לעשייה בכל השטחים, ולא ויתרה על אף מגבלותיה הפיזיות.

חגית יונה ברי"ל נפטרה ביום ט״ז בתמוז תשפ״ד (22.7.2024). בת ארבעים ותשע בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותירה אחריה אם ושני אחים.

ערך על חגית פורסם באנציקלופדיית הרשת ויקיפדיה.